למד בכיתה יב' 4 עם המחנך אלון הבר.

פרס טייס. נפטר מהחיידק הטורף במהלך הקורס ב 30.1.98, ג' שבט תשנ"ח.

בן 18 במותו.

מפיו ומפי אחרים

בקורות החיים, אותם כתב ביום הראשון של קורס הטיס, כותב עמית: תקופת התיכון במטרו-ווסט היתה אחת היפות והטובות שהיו בחיי, השילוב של לימודים, טיולים וחוויות עם חברים גרם לי להתגעגע לתקופת התיכון. מעולם לא סבלתי מלימודים, להיפך – את המקצועות הריאלים אפילו אהבתי ללמוד.

סיימתי מצטיין שכבתי בביה"ס עם ציונים מעולים (ממוצע משוקלל בטכניון – 113).

ועוד מוסיף עמית: "אני חושב שבעזרת המוטיבציה הגבוהה שלי והיכולת שלי אני אוכל לסיים את קורס הטייס ולהיות חבר צוות אווירי, דבר שחשוב לי מאוד כרגע ואפילו החשוב ביותר. אני אעשה הכל כדי להשאר בקורס הטיס ואני מאמין שאני גם אצליח. במידה ואודח מהקורס אני חושב להתקבל ליחידה מובחרת גם כדי לתרום למדינה וגם להרגשת סיפוק עצמי גדול, דבר שאקבל בוודאות אם אשאר בקורס טיס.

חברו לכיתה, תמיר, מספיד את עמית ואומר:

"הדבר היחיד שבאמת מנחם אותי זה שהיו לך חיים טובים, שנהנת בהם מכל רגע, חייכת, ידעת לבלות, משכת אותנו מן הבית כשלא היה לנו כח, היתה לך שמחת חיים ואהבת את החיים יותר מכל אחד אחר שאני מכיר, ואני יודע שכל אחד מאיתנו שמח שהוא זכה להיות חלק מהחיים שלך"…

ואחותו דנה אומרת:

"אני שואלת את עצמי שוב ושוב, איך זה קרה לנו? תמיד התגאתי בך אח קטן שלי, וסיפרתי לכולם שאתה בקורס טייס, ואתה הכי מושלם בעולם, ואח שלי כזה תלמיד מצטיין, אפילו בלי ללמוד, ואח שלי, ואח שלי. אני כלך כך רוצה להמשיך ולספר אבל לא בלשון עבר. אני רוצה לחבק אותך בפעם האחרונה ולהרגיש אותך פה לידי ולהגיד לך בפעם המליון כמה אני גאה בך.

ומפקדו כותב:

נתוניך המרשימים כאדם וכתלמיד, בשילוב רצונך העז להצליח ושאיפתך למצוינות, נטעו בנו המפקדים, המשפחה וחוג מכריך, את התחושה שכאן – אין נתיב לכשלון.

עמית, אנחנו אוהבים אותך כל כך אז תחייך אלינו חיוך ענק מלמעלה כשנביט לשמים ונגיד עמית איתנו, אך למעלה למעלה.