תמיר יחזקאל ז"ל

תאריך לידה: תאריך פטירה: ל` שבט תשס``ט 24/02/2009
ezkor
בן אודט ויחזקאל. נולד ביום י"ח באב תשמ"ז (13.8.1987) ברעננה. אח ליניב ושי.
 
תמיר גדל והתחנך ברעננה. ילד חייכן, חם ואוהב, לבו פתוח ורחב והליכותיו נעימות.
 
הוא החל את לימודיו בבית הספר היסודי "הדר", המשיכם בחטיבת הביניים "אלון", וסיימם בתיכון "מור" – "מטרווסט" במגמה כללית ומחשבים.
 
מילדות היה תמיר פעלתן ונמרץ, סקרן ומעורב במתרחש סביבו, ומוקף חברים. לקראת סוף לימודיו בבית הספר היסודי התוודע לעולם הטיסנאות והחל ללמוד טיסנאות ב"מרכז תרבות ופנאי – בית הנוער המרכזי" שברעננה. תמיר המשיך לעסוק בתחביב זה בהתלהבות רבה גם בעת לימודיו בחטיבת הביניים. רמת הידע שהגיע אליה והמקצוענות שהפגין בטיסנאות, הובילו את תמיר לתחרויות עירוניות וארציות שבהן זכה בגביעים קבוצתיים ואישיים. גם בתחרויות רב-ארציות היה נוכח ובהן הזדמן לו לפגוש טיסנאים מרחבי העולם. בתחום הספורט למד תמיר בחוג כדורסל והצטרף לפעילויות ספורט מגוונות במסגרת חוגי הפנאי של עיריית רעננה. נוסף על כל אלה היה חניך ב"צופי רעננה" ונטל חלק בעבודות קהילתיות שביצעה התנועה בעיר.
 
עוד בהיותו רך בשנים גילה תמיר משיכה לעולם המחשבים, וכבר בגיל חמש, כאשר מחשב עדיין לא היה מצוי בכל בית, השתתף בחוג מחשבים "אנגלית בכיף". הוא התיידד עם המחשב במהרה, וככל שגדל הפך ל"פריק" של מחשבים. אגב העיסוק האינטנסיבי במחשב השתפרה מאוד ידיעתו באנגלית, והדבר הקנה לו יתרון בלימודיו.
 
תמיר היה קשור מאוד למשפחתו. הוא כיבד את הוריו, ראה בשני אחיו את חבריו הטובים ביותר, העריך את גיסתו יפעת והרעיף אהבה על אחייניו אייל ועמית. תמיר אהב מסיבות בטבע – אך יותר מכול אהב מוזיקה. המוזיקה הייתה בנפשו ומילאה את כל חייו. תמיר פרט על גיטרה, למד בעצמו תווים, ובמהלך השנים כתב שירים והלחינם. אחד משיריו הוא "מלחמת רגשות": "מרחוק נשמעת זעקה, / הוא מחליט לרכוב לעברה, / ברקים יורדים, שורפים את האדמה, / הלהבות מזכירות לו אהובה שנעלמה. / השמים מחשמלים, / העננים לאדמה קרובים / וחיות היער כולם בוהים, מחכים… ויודעים… // ופתאום מעין הסערה, / נסיכה קטנה ואבודה, / הדמעות מתנפצות לרסיסים, / נעה באוויר היא מגיעה, / רק נוגעת נסחפת חזרה, / לשמים עצובים… // הוא נבהל רוכב אל השממה, / אך לעולם לא ישכח את הנסיכה, / על הסוס חוזר הוא לאותה הסכנה, / הוא עומד שם וצועק: 'בואי סערה!' // הוא צועד עם שק של התקווה / סערה מכריזה: 'זוהי מלחמה!' / דרוך לקרב על חייו, היא מתקיפה / על סף המוות, חושב על הנסיכה, / מהשק שולף אהבה קסומה, / סערה נבהלה – היא לא ציפתה. / ביגון ובצער משם היא נמלטה, / הנסיכה עכשיו חופשייה… / מלטפת… / מחבקת… / 'רק אותך אני אוהבת…' / והלב התמלא אורות קסומים // ומאז ביחד בשממה, / חיים הם ברעות ובשלווה, / הנסיכה הייתה, האהובה שנעלמה, / זוהי כוחה של האהבה."
 
כישוריו הרבים של תמיר לא הכתימו את צניעותו. הוא מעולם לא התרברב בהישגיו, במעשים הטובים שעשה ובתמיכתו הבלתי נלאית במי שנזקקו לכך; אדרבה: תמיר השתדל לרתום גם אחרים למסע הנתינה.
 
תמיר התגייס לצה"ל ב-26.3.2006. כמיטב המסורת המשפחתית בחר אף הוא, כשני אחיו הבוגרים לפניו וכאביו בסוף שנות המילואים שלו, לשרת כחובש קרבי. לאחר הטירונות יצא לקורס חובשים של חיל הרפואה וסיימו בהצלחה. הוא הוצב לחיל השריון, ושירת כחובש קרבי בחטיבה 7 בגדוד "עוז". במהלך שירותו התקדם והפך לחובש פלוגתי, וכך היה שותף לפעילויות מבצעיות בגזרות שונות: ברמת הגולן מול הגבול הסורי, מול גבול הלבנון, ביהודה ושומרון, וברצועת עזה במבצע "עופרת יצוקה". תמיר השתתף באימונים רבים שנערכו בגולן, ובהם אימון גדודי שביצע בחודש האחרון לחייו. בכל אשר הלך הלכה עמו גם הגיטרה, שהפכה לחלק בלתי נפרד מציודו הצבאי.
 
בן שמונה-עשרה היה תמיר כאשר התחזקה בו אמונתו והוא החל להימשך לעולם הרוחני והדתי. כמי שתמיד חיפש שלמות בכל נושא ומעשה, גילה תמיר בבגרותו כי הדת מכילה ידע רב ועוצמות רוחניות. כחצי שנה לאחר גיוסו חזר בתשובה, מתוך אמונה שלמה שאפשר להיות גם דתי וגם גנרל. מספרת אמו אודט: "כאשר גדוד 'עוז' 77 הגיע לבסיס באזור ירושלים, גילה תמיר שעדיין לא הוקם בו בית כנסת; הוא מיהר לפנות לסמג"ד בבקשה לתקן את המעוות. הסמג"ד נתן הסכמתו שתמיר יארגן תפילה וישמש כחזן. תמיר היה מאושר."
 
בגרותו של תמיר, חוכמת החיים שניחן בה ויכולתו יוצאת הדופן להתחבר עם מגוון רחב של אנשים הייתה בולטת וייחודית והוא הפך לדמות נערצת בגדוד. כל חיילי הגדוד הכירוהו, נתרמו מאישיותו, ונקשרו אליו. תמיר ידע לנהל שיחות נפש, להקשיב ולהרגיע, והשפעתו הרוחנית הקרינה על חיילים רבים. משהתקרב לדת ובהיותו חובש קרבי, תמיר טיפל לא רק בגוף החיילים אלא גם בנפשם, והעידו על כך חבריו.
 
תמיר היה חייל למופת וביצע את תפקידו בגאווה, במסירות ובמקצועיות רבה. על הצטיינותו במילוי תפקידו בהגנה על אזרחי מדינת ישראל זכה לאות הוקרה מידי סגן-אלוף עמיחי יודנפרוינד – מפקד גדוד "עוז" 77.
 
בהיותו בן שש-עשרה פגש תמיר את סיגל, ואהבת הנעורים שניצתה ביניהם הפכה לחברות רבת שנים. יחסיהם ידעו עליות ומורדות, אך בלבו פנימה ידע תמיר כי סיגל היא האחת שנועדה לו. ברבות הימים, וללא כל קשר לתהליך שעבר, חזרה גם סיגל בתשובה. ביום 14.8.2008, למחרת יום הולדתו העשרים ואחת של תמיר, נישאו השניים במסיבת כלולות מרגשת ושמחה. "החתונה הייתה מהממת, והחופה שלכם מיוחדת במינה, רוח השכינה הייתה מעליך, בירכת כל מי שביקש להתברך לאחר החופה, הייתה קדושה מיוחדת באוויר," תיארה אמו.
 
תמיר נאלץ לשוב לצבא מיד לאחר חגיגת הנישואים בשל הפעילות האינטנסיבית, האירועים הביטחוניים שרדפו זה את זה והלחימה בעזה. בני הזוג חיו אפוא בין חופשה לחופשה, כמהים ליום שחרורו של תמיר, ומצפים לרגע שבו יוכלו להתחיל לבנות את חייהם המשותפים ולהקים את ביתם.
 
שבוע לפני מותו הטרגי סיים תמיר "רגילה" בת עשרה ימים. בשיחה עם הוריו הביע את תסכולו על כך שלא הספיק לחגוג עם סיגל את ירח הדבש. אמו, מדריכת טיולים במקצועה, מיהרה לתכנן בעבור הזוג הצעיר טיול מיוחד לספרד ולצרפת, טיול אשר נועד להתקיים מיד לאחר חג הפסח תשס"ט.
 
את האירועים שהתרחשו לאחר מכן, משחזרת אודט בכאב: "תמיר חזר לבסיס מן החופשה, וכהרגלנו כבר באותו יום שוחחנו בטלפון, שהרי נהגנו להתקשר זה לזו לפחות פעמיים ביום, ובמיוחד ביום החזרה מהבית לבסיס. גם עם סיגל אשתו הוא שוחח באותו יום בשעת צהריים, ולאחר מכן בערב.
 
בשובו לבסיס הזמין תמיר מה'ברסלבים' חוברות העוסקות בתורתו של הרבי נחמן מברסלב בשם 'בעל הגן', שאותן תכנן להעניק לכל חיילי הגדוד כמתנת שחרור ופרידה, במסיבת הפרידה שתוכננה ליום 24.2.2009. תמיר אף תכנן להזמין לבסיס חבורה של תלמידי ברסלב, שישירו וישמחו את החיילים באותו מעמד. אלא שיום זה, הפך ליום הטרגי שגדע את חייו."
 
ערב מותו הטרגי, לכבוד א' באדר, הרקיד תמיר את החיילים בספונטניות ו"עשה שמח". חיוכו הכובש לא סר מפניו, העתיד נראה ורוד, האופק רחב, והתכניות רבות.
 
בשעה ארבע וחצי של אותו יום מר, יום שלישי, ל' בשבט תשס"ט (24.2.2009), התדפקו נציגי קצין העיר על דלת דירתה של סיגל, שבצהריים עוד שוחחה עם תמיר בטלפון. בשעה חמש וחצי הגיעו המבשרים אל בית ההורים להודיעם שתמיר נהרג.
 
הלם ואבל כבד נפלו על בני המשפחה, על החברים, על המפקדים ועל חיילי הגדוד. סיבת מותו של תמיר נותרה עלומה, השאלות רבות וגועשות כים, והתהיות וסימני השאלה אין-סופיים.
 
אומרת אודט: "תמיר בננו אהב את הצבא ואת חייליו, ואהב את סיגל אשתו הצעירה. הוא אהב את החיים, הוא כל כך השתוקק לחיות אותם! הייתה לו אג'נדה לחיים טובים וארוכים…" ומוסיף חזי: "תמיר תכנן ללמוד מחשבים וחלם להיות סופר סת"ם. הוא אהב לצלם והשאיר אחריו מאות תמונות, וכמובן שאף להמשיך לעסוק במוזיקה. הוא רצה לשמח אנשים!"
 
תמיר, בן עשרים ואחת וחצי בנופלו, הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי שבכפר סבא, ביומה הראשון של חופשת השחרור שלו מהצבא. הוא הותיר אחריו רעיה, הורים ושני אחים.
 
הספידה את תמיר רעייתו, סיגל: "אהובי שלי, חיים שלי, בעל שלי! … היית הכול בשבילי, בזמנים הקשים והטובים. היית תמיד החצי השני שלי, היית המשלים שלי, זה שתמיד ידע איך לאזן אותי. אני רק רוצה שתעמוד פה לידי, תחבק אותי ותשמח אותי ותגשים אתי את כל מה שתכננו – חיים משותפים, בית, משפחה, ילדים, נכדים – חיים של אושר ביחד … תמיר, כולם כל כך אוהבים אותך ומעריכים אותך. אתה צדיק, צדיק אמתי … אני יודעת שעכשיו אתה שם למעלה, שומר עליי ועל כולנו. המלאך השומר שלי שתמיד יהיה אתי. לא נשאר לי אלא לאחל לך שתישאר צעיר לנצח. כך תמיד אזכור אותך – תמיר הצדיק – צעיר לנצח."
 
ספד לתמיר יוסי ביטון, חבר לנשק, בשם החברים מפלוגה ז': "תמיר היקר… האם אנחנו עצובים או האם אנחנו שמחים, כי הרי לא היית רוצה שנהיה עצובים. עצובים על לכתך בטרם עת, על שהלכת מאתנו אל העולם הבא, אל העולם שכיף לך בו עכשיו. אנו שמחים, כי הרי לא היית רוצה שנהיה עצובים אף פעם, כי הרי אתה זה שהיית כל כך שמח, כל כך שר, כל כך רוקד. … תמיד אמרת שהכי חשוב זה להיות בשמחה. … היית חובש, ריפאת פצעים בנפש ולא רק בגוף, ותמיד לקחת את התפקיד שלך כל כך ברצינות. … ועכשיו, כשהיית צריך אותנו, לא ידענו מה לעשות, לא ידענו איך לטפל כי הרי אתה היית החובש. ואנחנו אומרים היית, אבל עדיין לא מעכלים. 'הפכת מספדי למחול, פתח שקי ותאזרני שמחה'."
 
באזכרה שנערכה בתום ימי השבעה, הספידה האם את בנה: "תמיר ילדי, אהובי. … רצית להיות חייל קרבי, זרמנו אתך כפי שעשינו עם האחים שלך, ורק התפללנו שתסיים את שירותך בשלום. … עד אותו יום ארור הצליח לנו, ואז, בדיוק אז, כאשר רצית כל כך לשמוח לכבוד חודש אדר, פורים, נגדעו חייך והתהפכו חיינו לעד. 
… תמיר, בחייך הקצרים הספקת כל כך הרבה דברים לעשות … והיום הוא יום קבורתו של משה רבנו, ויום גילוי המצבה שלך חל ביום הולדתו של הרבי נחמן מברסלב שאותו הערצת. יותר מדי צירופי מקרים. אנו כמאמינים, מבינים כי אתה צדיק ולכן כך הם פני הדברים. … זכינו כהורים לגדל אותך בגאווה … תמיד נזכור את הצחוק והליצנות שלך, מילאת אותנו באור. … אנחנו אוהבים אותך ילד יפה שלי, שלנו, וגאים בך על כל מה שהיית … תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים לנצח נצחים, אמן!"
 
במלאות שלושים יום לנפילתו של תמיר נערך טקס גילוי המצבה. לבקשת ההורים נחקקו על המצבה שורות מספר תהילים, פרק א, פסוק א, אשר היטיבו לתאר את דמותו של תמיר: "אשרי האיש אשר לא הלך, בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד".
 
על קברו של תמיר ספד לו אביו: "הצבי ישראל על במותיך חלל, גם תמיר נפל. … מאז שסיגל ותמיר נישאו, כמו נצבע כל העולם בוורוד. לא משנה היכן נמצא, תמיד, תמיד יש צחוקים, חיוכים וגם ריקודים. והעתיד, כן העתיד, כמה חלומות היו להם להגשים ביחד. אנחנו במשפחה הכרנו את תמיר כבחור חייכן, אופטימי, עם המון כבוד לזולת מסתבר שכל התכנות החיוביות התעצמו להן פי כמה וכמה במסגרת הצבאית. זאת למדנו מהחברים לנשק ומהמפקדים כמה אהבה לזולת הייתה לתמיר. הוא נתן ונתן והיא, אף פעם לא נגמרה. … 
תמיר, בתקופה כה קצרה הספקת כל כך המון בחיים. מעבר חד מתיכון לצבא, חזרה בתשובה במלוא העוצמה, חתונה. כן, חתונה. המון שמחת חיים הפגנת שם. מאות תמונות וסרט מהחיים ובכל תמונה אתה עם אותו החיוך המקסים, המידבק. כן, החתונה הפכה לפרידה ממך וכל התיעוד ממנה למזכרת נצח. … 
יום קבורתך היה א' באדר. כמה עצוב שביום שבו מרבים בשמחה נגדעו חייך, חיים שהיו מלאי שמחה. תמיר, גם ביום סגריר לא נמעד, אתה לנו אור לפסוע בשביליך."
 
במכתב הניחומים למשפחה השכולה כתב סגן-אלוף עמיחי יודנפרוינד, מפקד היחידה: "… תמיר בלט בנחישותו וברצון הטוב שהפגין. תמיד השתדל לשמוח ולשמח את הסובבים אותו. חבריו לפלוגה נהנו מידו המושטת לעזרה בכל עת שהדבר התאפשר לו. … תפילתי היא שיתקיימו דברי הנביא: 'בלע המות לנצח, ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל-פנים' (ישעיהו כה ט). יהי זכרו ברוך."
 
בעיזבונו של תמיר נותרו ספרי דת רבים שבהם התעמק בתקופת התחזקותו, ושמהם שאב ידע ושמחה.
 
ביום הולדתו האחרון, קיבל תמיר מהמשפחה מצלמה שממנה לא נפרד גם כאשר היה על מדים. כך נותרו בעיזבונו גם צילומים רבים, תמונות נוף מרהיבות, תמונות של חברים ותמונותיה של סיגל אהובתו – "תמונות מכל תקופות החיים וכל תמונה מקפיאה את הזמן," כפי שהתבטא אביו.
 
לאחר נפילתו של תמיר ביקרו בני משפחתו בבסיס שבו שירת ברמת הגולן, ומסרו לחבריו את החוברות העוסקות בתורתו של הרבי נחמן מברסלב, חוברות שתמיר תכנן להעניק להם במסיבת השחרור שלו. באופן בלתי נתפס, הוקדשו החוברות לעילוי נשמתו.
 
 
 

 

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)